איך אפשר לצחוק על נושא כואב/דבי ינקו-חדד

בהרצאות שלי אני צוחקת על עצמי. למשל אני אשאל את הקהל "האם לדעתם צחוק מרזה או משמין?" ומוסיפה "אל תסתכלו עלי". זה תמיד מקבל צחוק גדול. אולי כי זה נוגע בסוגיית הפיל בחדר, הפעם אני לאו דווקא מתייחסת לעצמי, אלא לנושא שמרחף בחלל ולאף אחד לא נעים להתייחס אליו. אנשים חשים לפעמים חוסר נוחות כשהם רוצים להגיד משהו ולא נעים להם. למשל על המשקל של המרצה. זכור לי שהייתי פעם בסטנדאפ של רותם אבוהב והיא פתחה את המופע בכך שהיא מטיילת על הבמה, כביכול מסדרת את החפצים ובזמן הזה מדברת את המחשבות ש"עוברות לאנשים בראש", כולל דיון מקיף על המשקל שלה. השמינה רזתה, יפה לה או לא. זה היה קורע ופירק המון מתח. איך היא יודעת מה אנחנו חושבים?

אנחנו חיים בתרבות שבו לכל אחד יש מה להגיד על המשקל והמראה של האחר. אפשר להשתיק את התגובות האלה בצורה תוקפנית, על ידי זה שנביך את האומרים ועד לרמת השיימינג, ואפשר להתמודד איתם דרך הומור.

הומור הוא מנגנון הגנה. המחשבה המובילה היא שאני יכולה לבחור בין זה שיצחקו עלי, ובין זה שאצחק כבר על עצמי. לפחות כשאני צוחקת על עצמי אני לוקחת את המושכות לידיים. אני זו שיש לה את זכות הדיבור, מנווטת את השיחה, ומפגינה ביטחון עצמי במקום חולשה. יכול להיות שהומור עצמי מתחיל ממקום חלש, אבל הוא לא מסתיים שם. כשאנחנו אלה שמספרים את הבדיחות על עצמנו זה מוציא מהם את העוקץ. חוץ מזה זה מייצר פחד אצל האויב, האם כשהיא תסיים לצחוק על עצמה היא תעבור לצחוק עלי? ואז איך אני אתגונן? היא הרי לא נעלבת מהומור על שמנים, עובדה שהיא מספרת בדיחות כאלה בעצמה.

האופן מוזר כלשהו אני רואה בלספר בדיחות על עצמי כשירות לציבור. אני חושבת שיש דברים שקשה להתעלם מהם. ועם השנים אספתי כזאת כמות נכבדה של בדיחות שחבל לא להשתמש בהם. למשל פעם אחת מישהו עצר אותי ואמר, "אני רואה שאת צוחקת על הנושא אבל תדעי לך שיש כאלה שלא יכולים לרזות מסיבות רפואיות. כמוני למשל, יש לי בעיה בתאים/טעים. הכל טעים לי!". בדיחה מעולה שמיד גנבתי ושילבתי ברפרטואר.

שואלים אותי לפעמים אם זה נכון ששמנים מצחיקים יותר מאנשים אחרים. אני די בטוחה שהתשובה היא לא. אני רואה המון שמנות ושמנים שממש חסרי חוש הומור בנוגע למשקל שלהם, ואפשר לספור את המצחיקים על כף יד אחת. חוץ מזה שאין שום דבר מיוחד בתהליך ההשמנה שמפתח חוש הומור. הייתי רוצה לחשוב שהשמנים ששלמים עם עצמם קצת יותר מאושרים, מה שמוביל אותם למצב רוח טוב יותר, נכונות לקחת את המצב בהומור ולחייך עליו. בסופו של דבר מי שאוכל טוב ואוכל טעים, הגיוני שטוב לו ונעים. לעומת זאת מי שנאבק במשקלו ואוכל רק חסה, הגיוני שהחיים שלו בבאסה. לא בדקתי את זה מחקרית, אבל אם אתם רוצים להיות מצחיקים יותר אני לא ממליצה דווקא לפנות אל המטבח כפתרון.

השאלה האחרונה שחשוב לענות עליה היא שאלת הליצן העצוב. האם מי שצוחק על עצמו מסתיר כאב? האם הוא בעצם עצוב בלב ורק מנסה להסתיר את זה באמצעות הומור? האם הומור הוא סוג של הכחשה או הדחקה, שגורם לנו להתרחק מן הרגשות האמיתיים? אני חושבת שכולנו סוחבים איתנו כאב. לאחת כואב המשקל, לאחרת הגובה, לאחד העובדה שהוא ג'ינגי לבנבן או עם משקפיים. אגב אני סוחבת בגאווה את כל ארבעת הליקויים האלה וצוחקת על כולם.

להפוך את מה שכואב לנו להומור משול בעיני להמרת קש לזהב. לקחת משהו לא נחמד ולהפוך אותו למשעשע. זה אמנם לא פותר שום דבר, אבל זה עושה את החיים שלי הרבה יותר נעימים.

דבי ינקו-חדד, צחוקולטירית. חוקרת ומרצה על הומור. כתבה את הספר "דיאטה?! הצחקת אותי". רזתה במהלך החיים מאות קילוגרמים ועלתה אותם עם ריבית. 054-6400043, www.debbie-iancu1.co.il

***
רוצות לשתף בסיפור שלכן? לשלוח טור דעה על נושא שבוער בכן?
מוזמנות לכתוב ל-maywearit@gmail.com ואולי תהיו הבאות במדור.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

נכתב ע”י
יותר מ- May Graff

חדשות ה+פלוס+

+ ספר אופנה חדש מתמקד בפלאס סייז בתור חובבת גדולה של אופנה...
קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.