אם ואדמה/אנונימית

היה בו חום, הלעיסה ייצרה אנרגיה. היתה בו התמסרות לכל תהליך עיבוד פנימי שיעבור בתוך הגוף שלי. הוא היה יציב, וכמו שראיתי אותו כך הוא גם נטעם, ללא הפתעות. (אם לא לקחת בחשבון את אותה בדיחה על חשבוני כשמילאו לי בקבוק של סבנאפ במים רגילים. נעלבתי.)

היתה בו אינטימיות הגונה, כזו שלא חשתי בחיי.

ולבסוף, האוכל גם עטף אותי בשכבות כדי להבדיל. להבדיל ביני ובין ההישגים, ביני ובין הריצוי, ביני ובין כל מה שיכלתי להיות. ובין רגשות.

לפעמים דחפתי אותו מהר וחזק מדי, והיה לי קשה לנשום. זו היתה הרגשה של חנק. ושסוף העולם בא. וזה עבר. ושוב קרה, ועבר. וחוזר וחלילה וחס. מן תחושה של החיים שיעבור מה שיעבור וכמה גרוע שיבוא, הוא יעבור ושוב יחזור. ככלב שב על קיאו, כעולם המשיב עיניו מלראות וחוזר וממשיך ללכת.

אז הלכנו יחד. דרך ארוכה ורבה.

ומה?

חבוקים הגוף והנפש, ומחפשים להם נחמה.

30 שנים עברו וכבר איני ילדה קטנה, איני קטנה.

החיים שוב אינם דוחפים אותי חזק וסוחף בעיניים רושפות. או אם לומר זאת אחרת:  אינני נדחפת בידי אותם האנשים אל אותם המקומות בהם הרגשתי אבודה ומעונה ושנואה ומטורפת.

אינני נרדפת.

רק בידי הקולות.

ונפשי מצאה לה מנוח או מרגוע או בית להניח בו כף רגל, ויד ולב וילדים והרים של כביסות ופליימוביל ונצנצים וסירים ושיבושי לשון מצחיקים ושירי ערש מומצאים וטיטולים וסנדוויצ'ים וציוצים של ציפורים. ושמש בחלון וכוכבים.

והדלת סגורה, ובפנים יש רק אנשים שרוצים לחבק.

אין צעקות. אין איומים, אין עונשים, אין בליעה ותוהו ואבדון. אין נטישה, אין אין אין.

אז למה? למה הוא עודנו כאן?

ממלא וממותת סערות וגלים, סותם וסוכר,

ומנחם, כל כך מנחם.

30 שנים לנפש וגוף אם מצאו ולא מצאו מנוח, והאוכל לי עדיין אֵם ואדמה

אם תראוני שאני שמנמונת, מה תגידו לי? חולה נפשך חולה נפשך ונשמתך, לא מצאה לה נחמה אלא בפה.

***
רוצות לשתף בסיפור שלכן? לשלוח טור דעה על נושא שבוער בכן?
מוזמנות לכתוב ל-maywearit@gmail.com ואולי תהיו הבאות במדור.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

נכתב ע”י
יותר מ- May Graff

+ מהעולם

בארצות הנכר נהיה קריר ורוב הבלוגריות עברו למלתחת סתיו-חורף. אצלנו עדיין חם אבל...
קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.