אני יוצאת מהארון

התמונה הראשית של הפוסט הזה היא מפרוייקט הגמר של קורס ההכשרה לסטייליסטיות שעשיתי. הפרוייקט צולם כבר לפני למעלה מחודש, ובכל זאת עד כה לא העליתי אותו ולא הראיתי לאף אחד. למעשה כבר כמעט חצי שנה שאפילו המורות שלי בקורס מפצירות בי להתחיל לעבוד כבר, טוענות שאני בהחלט יכולה ושכבר יש לי את הכישורים הדרושים, ובכל זאת למעט עבודות קטנות פה ושם לא עשיתי את זה. למה…?

התשובה היא לצערי חוסר ביטחון. אני מקבלת הרבה תגובות על הביטחון שלי בכל מה שנוגע למראה שלי ולאהבת הגוף – “הלוואי שהייתי כמוך, כל הכבוד על הביטחון העצמי”, וכולי. אבל מסתבר שגם אני לא חסינה מהצרה הזו, ואמנם אני מאוד בטוחה במראה שלי אבל מסתבר שהרבה פחות בכישורים שלי.

אולי חלקכם שמעתם על תסמונת המתחזה? זו תסמונת שבה אדם מרגיש שההישגים והיכולות שלו אינם אמיתיים, שזו מעין מסכה שעלולה בכל רגע ליפול ולחשוף את מה שמתחתיה. אז ככה אני מרגישה. בראש, בהיגיון, אני יודעת שאני טובה במה שאני עושה. אני יודעת שיש לי כישרון לזה, ושרכשתי המון ידע וניסיון במהלך הלימודים ובכלל. אני יודעת שאני יכולה לעזור להמון נשים שלא מוצאות את עצמן בלבוש, אני יודעת שכבר עזרתי ללא מעט נשים כאלה בחינם.
אבל ברגש… ברגש חוסר הביטחון משתלט. חוסר הביטחון צועק “מי בכלל יסכים לשלם לך?”, “למה את חושבת שאת יודעת משהו?”, “מי את בכלל?” וכולי וכולי.

לא עוזרת העובדה שלא בכל מקום אוהבים את הבחירה החדשה שלי. בן זוגי כמובן תומך ומפרגן מאוד וכך גם חברותיי הקרובות. אבל ההורים שלי לעומת זאת קיבלו את ההחלטה שלי כמין בשורת איוב, כאילו אני עוד שבועיים עומדת לקבץ נדבות ברחוב ולמכור את עצמי לזנות. הם חושבים שאין לי שום סיכוי להצליח במקצוע הזה ובכלל כעצמאית. אמא שלי גם הגדילה והוסיפה את המשפט החביב “עם איך שאת נראית עכשיו אף אחד לא ייקח אותך לשום עבודה”.
גם בין קולגות קיבלתי לצד פרגון של חלקן אמירות כמו “אני לא מאמינה שתצליחי”, “את לא בנויה לזה” וכדומה.

קשה נורא להתגבר על הפחד וחוסר הבטחון הזה. כל יום מחדש אני חושבת שאולי באמת עשיתי טעות ואולי אני צריכה לחזור אחורה ולחפש עבודה משרדית יציבה ובטוחה כמו מה שעשיתי עד עכשיו. אבל אז אני חושבת שוב ומבינה… שאם לא אנסה אף פעם לא אדע אם אני יכולה. ואם אתייאש מראש בטח ובטח שלא אצליח להגשים את החלום שלי.

אז היום, ה-13 למרץ 2016, אני יוצאת בהצהרה.
על אפם וחמתם של ההורים שלי שלא מאמינים בי.
על אפן וחמתן של קולגות שלא חושבות שאני אצליח.
על אפם וחמתם של כל מיני קטני אמונה שחושבים שאשה שמנה לא יכולה להיות סטייליסטית.
ומעל הכל – על אפו וחמתו של חוסר הבטחון העצמי שלי, שגורם לי לחשוש מכשלון.
אני מיי גרף, ואני סטייליסטית אישית.

*** הדוגמנית המהממת שלי היא בת אל סבח, ומי מכם שלא עוקב עדיין אחרי הבלוג שלה Life through curves ממליצה לו מאוד לעשות זאת ***

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות