אני שמנה ומאושרת, ואני לא צריכה שתאמינו לי

באחת הקבוצות שאני חברה בהן התפתח לא מזמן דיון.
זה התחיל משרשור של נשים מלאות ושמנות שנראות מהמם ועם האמירה שאפשר להראות נפלא בכל מידה.
ואז, הגיעה הגאונית התורנית שהסבירה לנו ששומן זה לא בריא ושהיא לא מאמינה שיש שמנה שלא חולמת להיות רזה, או בכלל שיש שמנות מאושרות. הרי “כולנו היינו רוצות גוף של אשה רזה ומי שאומרת שלא משקרת”. לא?

חבריי ומכריי יודעים שלא קל לעצבן אותי. ולרוב אני מעדיפה לנפנף אמירות כאלה למקום שמתאים להן – פח הזבל. אבל במקרה הזה – וואלה, התעצבנתי. ואני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד בנושא הזה.

אז אני לא הייתי רוצה גוף אחר. אני רוצה בדיוק את הגוף שיש לי עכשיו שהוא שופע וסקסי ומדהים. ומוציא אותי מדעתי שנשים מרשות לעצמן לומר “אני לא מאמינה לך” על דבר כל כך אישי. מישהו ביקש מכן אישור? אם הייתי באה ואומרת לכן “אני לא מאמינה שאתן באמת מאושרות בזוגיות שלכן”, או “אני לא מאמינה לכן שטוב לכן לעבוד בעבודה הזו” זה היה נראה לכן הגיוני? למה כשזה נוגע למשקל גוף פתאום כולם חושבים שבלי דעתם לא נוכל לחיות…?

מעבר לזה, אולי יפתיע אתכן לשמוע אבל רוב הנשים השמנות/מלאות היו רזות מתישהו בחייהן.
הנה תמונה שלי מסביבות גיל 14:

ילדה בלונדינית חמודה, נכון? ממוצעת לחלוטין, בטח לא שמנה.
אתם חושבים שהיה לי טוב עם עצמי? נחשו שוב. שנאתי את עצמי כנערה. הייתי בטוחה שאני היצור הכי שמן שאי פעם הסתובב על כדור הארץ. הייתי בטוחה שאני מכוערת, מפלצתית ממש, שאף זכר שפוי לא יסתכל עליי לעולם. כל גיל ההתבגרות שלי הסתובבתי עם דימוי עצמי של נעל בית משומשת. אז מתי הייתי יותר מאושרת? אז או עכשיו?

תגידו – אוקיי. זה היה כשהיית ילדה, אנחנו מדברים על נשים בוגרות.
אז הדיאטה הגדולה האחרונה שעשיתי היתה בגיל 19-20. ירדתי המון במשקל, אני לא זוכרת לאיזו מידה הגעתי אבל אני זוכרת שכשנכנסתי לחנויות למידות גדולות אמרו לי שאין שם את המידה שלי כי אני רזה מדי. אתם חושבים שאני זוכרת את התקופה ההיא כמאושרת? ממש לא. הדבר שאני הכי זוכרת מאותה התקופה זה החרדה האיומה. הלחץ הבלתי נפסק שאולי אני חוזרת להשמין. הפחד הנוראי כל פעם שאני עולה על המשקל או לובשת בגד צמוד.
למעשה, הרגע שהכי זכור לי מהשנים ההן היה לקראת ארוחת חג משפחתית, אחרי כמה חודשים שבהם פחדתי מדי להשקל. לבשתי חולצה חדשה, ומהרגע ששמתי אותה היה ברור מאוד שרוב הורדת המשקל שלי – שנה של מאמצים בלתי פוסקים – היתה כלא היתה. כל הנסיעה לארוחה פשוט ישבתי באוטו ובכיתי.

אז זה המצב. רזון לא שווה לאושר, וכמובן שיש שמנות מאושרות שטוב להן עם עצמן. אושר זה דבר כל כך הרבה יותר מורכב ממבנה גוף אחד או אחר. ומי שחושבת שאם היא תרזה כל בעיותיה יפתרו וחייה יהיו מושלמים ככל הנראה משלה את עצמה.

חשוב לי להדגיש, שאני לא אומרת שכל הנשים הרזות מרגישות כמו שאני הרגשתי או שכל מי שעושה דיאטה נדונה להרגיש כך. אבל אני כן יכולה להגיד שעבורי באופן אישי החיים הרבה יותר יפים היום, עם כל המשקל העודף שלי, מאשר כשהייתי רזה, ואני מכירה עוד לא מעט נשים שמרגישות כמוני. אי אפשר להגיד שכל הנשים השמנות משקרות לעצמן ולא מאושרות, בדיוק כפי שאי אפשר להגיד שכל הנשים הרזות כאלו.
וגם בעניין הבריאותי אגב, אני חושבת שלי הרבה יותר נכון להיות שמנה שחיה אורח חיים בריא ומקפידה על ספורט ותזונה נכונה מאשר רזה שחיה חיים של חרדה ותעוקה נפשית אינסופית.

בנושא דומה, אתמול התפרסם בעיתון לאישה קטע קטן בו סטייליסטית מוכרת מבקרת לוק שלי. המון נשים התרעמו על השימוש בביטוי “נשמה של חתיכונת”:

ואני חייבת לומר שדווקא אהבתי אותו ואני מאמצת בשתי ידיים.
הסיבה שנשים התרעמו לדעתי היא כי הן תופסות “חתיכונת” כמישהי רזה. סביר להניח שלזה התכוונה גם הסטייליסטית. אבל עבורי אישית, חתיכונת זה דבר שלא קשור בכלל למידה.
מבחינתי מה שהופך אישה לחתיכה, בין אם היא במידה 38, 48 או 58, זה אם היא מסתכלת במראה ואוהבת את מה שהיא רואה. זה המדד האמיתי. יופי זה עניין הרבה יותר עמוק משמנה/רזה. מי שמרגישה טוב, נראית טוב
ואני? אני מסתכלת במראה וחושבת שאני כוסית-על-חלל (וסליחה על המילה שלרוב אני משתדלת לא להשתמש בה, פשוט לא מצאתי תחליף טוב יותר). לא סתם אומרים לי הרבה שאני “לא מתלבשת כמו שמנה”. אני מתלבשת מתוך חגיגה והנאה מהגוף שלי, בדיוק כמו הבחורה הכי חתיכה ורזה שיש. ובגלל זה אני חושבת שיש לי “נשמה של חתיכונת”.

אני רוצה לסיים בציטוט מדהים של חברתי Moran Bensh:
” מי שמרגיש טוב עם עצמו לא מחפש מגרעות ופגמים אצל חברו כדי להצדיק ולהגדיל את הדברים שיש לו.”
תזכרו את זה כל פעם שאתן שומעות משפטים סטייל “לא מאמינה לך…”. מי שמספיק טוב לה עם עצמה לא צריכה לבטל חוויה של אחרים.

אילוסטרציה: שמנה מאושרת, סקסית ומהממת שלא חולמת להיות שום דבר אחר.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות