הגוף כמכלול או: באיזו תמונה אני יותר רזה? ובאיזו יותר מאושרת?

"אני שונאת את הבטן שלי" היא אמרה לי. "היא כל כך ובולטת ומכוערת. והחזה שלי נפול, הזרועות מגעילות, אני לא יכולה לסבול גם את הברכיים שלי, והישבן שלי נוראי, והצוואר שלי שמן מדי…"
וככה היא המשיכה והמשיכה ואני הסתכלתי עליה ולא אמרתי כלום.

הרי אני מכירה את המצב שהיא מתארת. כשהייתי נערה אני זוכרת שהייתי עושה רשימות אינסופיות של מה לא בסדר בגוף שלי ומה צריך לשנות בו כדי שהוא יהיה מושלם.
הייתי ממש עוברת איבר איבר וכותבת מה לא טוב בו. החל מדברים כללים כמו "הבטן שלי רופסת" וכלה בירידה לפרטים בסגנון "לאף שלי יש בליטה קטנה בצד והוא רחב מדי".

ואני חושבת שזו אחת הבעיות הגדולות אצלנו הנשים. אנחנו מפרקות את עצמנו לגורמים ראשוניים, מנתחות כל איבר ואיבר ומה לא בסדר בו. במקום להסתכל על המכלול, על כך שבסך הכל יש לנו גוף עובד ויפה ומתפקד, אנחנו יורדות לפרטים מיקרוסקופיים ומספרות לעצמנו מה לא בסדר בגוף שלנו. וכשיורדים לפרטים כל כך קטנים קשה כבר להסתכל על התמונה הכללית. כשאנחנו רגילות כל הזמן לחשוב על עצמנו במונחים של איברים לא מושלמים קשה לחשוב על עצמנו במונחים של בנאדם שלם.
(במאמר מוסגר אציין שאני מניחה שייתכן שיש גם גברים שסובלים מהתופעה, אבל לדעתי באחוזים הרבה יותר נמוכים. גם כשיש גברים שלא אוהבים איך שהם נראים אני כמעט אף פעם לא נתקלת בירידה הזו לפרטי פרטים של כל איבר ומה לא בסדר בו).
tumblr_mv2pufz9Yb1s6w8gdo1_250

לפני כמה שנים ראיתי בטלוויזיה תכנית שבה אנשים התבקשו לתאר את עצמם לצייר שלא רואה אותם. הצייר היה אמור לצייר אותם על סמך התיאורים. בשלב השני אדם נוסף היה מצטרף ומתאר את האדם והצייר היה מצייר שוב לפי התיאורים של האדם השני.
כששני הציורים נחשפו אחד ליד השני היה מדהים לגלות כמה אנשים מחמירים עם עצמם. הציורים הראשונים תמיד היו הרבה יותר מכוערים והרבה פחות דומים למציאות מאשר הציורים השניים, שתווכו על ידי אדם חיצוני. זה רק מדגיש את הטענה שלי שאנשים כל כך מחמירים עם עצמם, כל כך יורדים לפרטים ש-99% משאר העולם בכלל לא ישים לב אליהם…

אם נחזור לבחורה מהפסקה הראשונה, מי שיקרא את זה יכול לחשוב שמדובר באיזו מפלצת אדם חריגה. בפועל מדובר בבחורה באמצע שנות ה-20 שלה, אני מעריכה שהיא מידה 40, אולי 42. נראית בסדר גמור ואפילו טוב לכל הדעות. אף אחד שיסתכל עליה לא יחשוב לרגע את כל הדברים הנוראיים האלה שהיא חושבת על עצמה. זה הכל בראש שלנו.

בתמונה הראשית של הרשומה רואים תמונה שלי מאזור גיל 12 לעומת תמונה שלי מלפני מספר חודשים. באיזו תמונה אני יותר רזה? כמובן, בתמונה מגיל 12. באיזה תמונה אני יותר מאושרת? ללא ספק, בתמונה העכשווית. בתמונה מגיל 12 אני אולי מחייכת אבל בפועל אני לא בטוחה בעצמי בצורה קיצונית. אני מתעסקת כל הזמן במחשבות על איך אני נראית וכמה אני רזה ומה אכלתי עד עכשיו במהלך היום ומה אוכל עד סופו. אני חושבת כל הזמן שאף נער לא ירצה לצאת איתי כי אני שמנה וששום דבר בחיים לא יצליח לי כי אני שמנה. קצת אחרי צילום התמונה הזו הפסקתי לחלוטין להצטלם (למעט באירועים שבהם לא היתה לי ברירה, כמו בר המצווה של אחי) למשך כמעט 10 שנים.

אני מניחה שחלק גדול של הנשים שיקראו את הפוסט הזה יכולות לחשוב על מצב שבו הן מסתכלות בתמונה שלהן מלפני 5 או 10 שנים וחושבות לעצמן "איזה רזה הייתי! איזה יפה הייתי!". כיף להזכר בנוסטלגיה, אבל נסו לחשוב כשאתן מסתכלות בתמונות כאלו – האם גם כשהן צולמו הרגשתן כל כך יפות, רזות, מאושרות? יש סיכוי טוב שלא. כי אנחנו תמיד מתקשות לראות מה שטוב בנו בנקודת זמן ספציפית. ואתן יודעות מה? אם לא תנסו ללמוד לקבל את עצמכן עכשיו, יש סיכוי שבעוד עשור תסתכלו בתמונות שלכן מהיום ושוב תחשבו שדווקא הייתן נורא יפות ורזות ומאושרות.
healthy-is-not-a-certain-body-type-or-size-e1428005102427

אז איך משנים את הפרספקטיבה? איך מפסיקים לחלק את עצמכן לחלקים ולומדים לאהוב את המכלול?
בתור התחלה אגיד שזה לא משהו קצר ופשוט וזה לא נגמר ביום אחד. זה תהליך שנמשך זמן וכמו בכל תהליך יש בו עליות וירידות. אבל כן אפשר לעשות דברים שיעזרו לזה.
ראשית, כל פעם שאתן תופסות את עצמכן "יורדות" על איזה איבר שלכן תפסיקו ותחשבו במקום זה על משהו חיובי בכן. אם אתן מתלבשות וחושבות "אוף, איזה בטן יש לי" תעצרו מיד ותחשבו "וואו, איזה אחלה מותניים יש לי" (סתם דוגמה כמובן).
אפשר אפילו לעשות רשימה של דברים אהובים בעצמכן. אולי היא תתחיל קטנה אבל לאט לאט תוסיפו אליה עוד דברים. ובניגוד לרשימת הדברים הרעים כאן תכניסו כל מה שטוב בכן, לא רק חיצונית. הכל החל מ"יש לי רגליים יפות" דרך "יש לי חיוך יפה" ועד "יש לי אחלה חוש הומור" ו"אני מעולה בעבודה שלי". תזכרו שאתן מכלול הדברים האלו ולא מסתכמות באיבר זה או אחר.

שנית, אני ממליצה להתחיל להצטלם לעתים קרובות. דווקא בגלל שלא הצטלמתי כמעט עשור ואני יודעת שיש לא מעט נשים שנמנעות מצילום אני חושבת שיש לזה חשיבות גבוהה. יש משהו בלראות את עצמנו על מסך שהוא שונה ודורש התרגלות. כשמישהי מצטלמת פעם בשנה סביר שהיא תיראה לעצמה מוזר כל פעם שהיא תסתכל בעצמה. אבל אם את מצטלמת כל יום או כל כמה ימים את תתרגלי לראות את עצמך על מסך וזה יראה לך פתאום פחות מוזר, פחות שונה מהמציאות. לאט לאט תלמדי לאהוב את הדמות שלך כפי שהיא מופיעה על מסך. מהנסיון שלי זה גם מפחית את תופעת ה"הזדעזעות מהשתקפות מקרית במראה".

הדבר השלישי שאני ממליצה עליו הוא הצטרפות לאחד מהמרחבים התומכים ברשת שקיימים היום. יש לא מעט כאלו: אופנה מלאה ישראל, פורום אופנה מלאה, מלכוד 42, שוברות משקל, מידה כנגד מידה, יפה בכל מידה ועוד ועוד.
בחלק מהקבוצות האלה תוכלו גם להעלות את התמונות שלכן מהסעיף הקודם ולגלות שרוב האנשים יראו אתכן בצורה הרבה פחות מחמירה ממה שאתן רואות את עצמכן. יש בזה משהו מאוד מעצים, בלראות הרבה נשים במידות ומשקלים שונים מעלות תמונות של עצמן ומרגישות נהדר.
love-your-body

חשוב להתמיד בתהליך הזה גם אם לא מרגישים שינוי מיידי או אפילו בשבועות הראשונים כי כפי שכתבתי זה תהליך, וכמו כל תהליך הוא לוקח זמן. אני יודעת שלי הדברים האלה עשו שינוי משמעותי בחיים, ואני מקווה שאולי יקרה כך גם לחלקכן.

תאהבו את עצמכן עכשיו, כי מחר עלול להיות מאוחר מדי.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

נכתב ע”י
יותר מ- May Graff

סקר: הלוק הטוב של פברואר

מרגיש לי שלא התלבשתי הרבה בפברואר :-D אולי כי זה חודש קצר....
קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.