נולדתי שמנמונת,
גדלתי להיות נערה שמנה,
ואני אישה גדולה ושמנה.
נולדתי ועברתי אירוע לבבי שהשאיר צלקת גדולה בשריר הלב ולקות פיזית שמנעה ממני לעשות ספורט באופן סדיר או בכלל.
הלקות לא מנעה ממני לאהוב לאכול, להנות מאוכל טוב וללמוד להכין אותו לעצמי כבר בגיל צעיר.
כשאת נערה צעירה, חולת לב ושמנה את מטרה מעולה לקרדיולוגית הילדים שטורחת לציין בפני הורייך שכדאי שתרדי במשקל. היא אומרת זאת בפנייך ומדגישה שמסוכן במצבך להיות שמנה, היא רומזת לך שתאכלי פחות שטויות ובכל פגישה מעירה לך.
כשאת מפחדת על חייך וגם הסביבה הנערית שלך מקניטה אותך על משקלך, במיוחד כשאת לא מתאמנת כי אסור לך- את מורידה מכמויות האוכל שאת אוכלת.
מורידה עוד ועוד עד שאת מגיעה לארוחה יומית אחת שמורכבת מכריך קטן ותפוח.
הגוף שלך מעניש אותך (הוא לא טיפש החמוד) את מקבלת מחלה חדשה לאוסף- פיברומיאלגיה ומפסיקה לישון בלילות, לזה נוסף מעי רגיש וכאבי בטן איומים כשאת מנסה לא לאכול והרבה פעמים גם כשאת אוכלת.
אני מוצאת בחור שאוהב אותי שמנמנה וסקסית ומשקמת את הדימוי העצמי שלי בפני עצמי.
אני מתחתנת ונכנסת להריון, כשאת חולת לב, בהריון בסיכון ושמנה את זוכה להערות כמו: לך אסור אפילו להסתכל על תמונות של אוכל, זה בסדר שאת לא עולה במשקל הרי יש לך עודפים והלהיט- תזהרי שלא תהיה לך סכרת הריון!!! גם אם אין סימנים באף בדיקה.
אני יולדת, מניקה מסביב לשעון ורעבה! דפקתי עוד קצת את הלב ועדיין כל הזמן כועסים עלי שאני נשארת שמנה.
נכנסת להריון שני, כולם מזהירים שלא לעלות במשקל כיוון שהלב לא יסחוב, תקבלי סכרת הריון (שלא מגיעה), תפגעי בעובר, הרחם גדלה פי שתיים מהצורך מכיוון שהגוף צריך לספק דם גם אם הלב לא מסוגל.
יולדת, מניקה קצת אבל הגוף מותש, הלב לא עובד כמעט בכלל והפרופסור החדש מבקש ממני לרדת 5 ק”ג- סוף סוף רופא הגיוני שמסביר שאי ספיקת לב לא אוהבת ירידות דרסטיות. הלב רגיל לאישה שמנה, אפילו לו כבר נוח איתי ככה כמו שאני.
עושה בפעם הראשונה בחיי ספורט במסגרת שיקום לב בביה”ח ולא מחזיקה מעמד, משנים את ההרכב של אחת התרופות ואני עולה בחודש אחד את חמשת הק”ג שלקח לי 8 חודשים להוריד.
עוברת השתלה של קוצב לב, עוברת השתלה של לב…
בכל ביקור האחות והקרדיולוגית מבקשות שארד במשקל שמסרב לנוע מטה אפילו שאני כבר בקושי אוכלת, נכנסת למצב טרום סכרת ונבהלת עד עמקי נשמתי!
אני מתיעצת ומפסיקה לקחת את הסטרואידים אחרי 3 שנות שימוש, גמורה מעייפות אבל יורדת עשרה ק”ג בשנה והסכרת נעלמת.
לחץ הדם הריאתי לא תקין ובכן… הרופאה עדיין מאשימה את העובדה שאני שמנה!
להיות חולת לב זה אתגר קשה וגדול אבל אישה חולה ושמנה זו כבר מלחמה יומיומית בהערות של אנשים, אנשי צוות ורופאים שלא מבינים שאת לא תמיד בוחרת, את לא תמיד אשמה, את עושה כמיטב יכולתך כדי לשרוד ושלפעמים הבריאות והחיים עצמם מונחים בצלחת פסטה עם רוטב פשוט של עגבניות ופרמזן.
רוצות לשתף בסיפור שלכן? לשלוח טור דעה על נושא שבוער בכן?
מוזמנות לכתוב ל-maywearit@gmail.com ואולי תהיו הבאות במדור.
את אף פעם לא אשמה.
לא בהשמנה, לא במחלות.
פעם חשבו שמחלה באה כשמישהו מטיל עלינו קללה.
אחר כך אמרו שכשפים זה הזוי ובעצם מחלה היא עונש משמיים על חטאים.
היום אומרים שגם זה הזוי ובטוחים (אפילו רופאים, אפילו רופאות) שאדם אשם במחלה שלו, ובמיוחד אם החולה אישה (לא פעם היא “אשמה” גם אם בן הזוג שלה חולה, כי אינה “מטפלת” בו כראוי).
מקווה שהזמן שבו יסתכלו על גם תפיסה מעוותת זו כמשהו הזוי, אינו רחוק מדי.