זה שיר פרידה

מאז אפריל לא עדכנתי את הבלוג. חצי שנה.
למען האמת, עוד בשנה שלפני כן הרגשתי שמשהו השתנה. שהלב שלי כבר לא שם.
אבל על משהו שהוא כמעט מפעל חיים קשה לוותר, ולכן המשכתי.

במהלך הטיפול הפסיכולוגי שעשיתי בשנתיים האחרונות הבלוג עלה לא פעם, ובאחת הפעמים הפסיכולוגית שלי אמרה שממש עשיתי לעצמי תרפיה בזכות הכתיבה כאן.
וככל שחשבתי על זה יותר הבנתי שזה נכון, וזה לב העניין.
זה לא שאני כבר לא מאמינה בדברים שכתבתי כאן. אני מאמינה בהם מכל עומק ליבי.
אבל עברתי עם עצמי תהליך תרפויטי ואני מרגישה שאני כבר לא זקוקה לכתיבה הזו.
אם פעם הייתי כותבת כאן עם אש ולהבה בנשמה, אם כל פוסט הרגיש לי כמו משהו שיציל נפשות, בשנה וחצי האחרונות הרגשתי שאני מנסה בכוח לשחזר להט שכבר לא קיים בי.
השתניתי.
ובסופו של דבר, עבור הנפש שלי, יותר טוב ונכון לי להיות במקום הנוכחי.
אני לא אשקר. לפעמים אני מתגעגעת לדברים מסויימים שהמקום ההוא איפשר לי. סוג של פרסום, מוכרות. להיות מעין “מודל” עבור לא מעט נשים. אבל אני כבר לא שם, ואני לא מסוגלת ולא רוצה לזייף את זה.

לפני שכולן נבהלות אציין שאני לא נעלמת ולא בורחת לשום מקום.
קודם כל יש את הקבוצה שלי, מקומרות, שאני כל כך גאה בקהילה שנוצרה בה ובשיח המכבד שמתקיים בה. אני מעלה שם לעתים חלק מהתכנים שעלו כאן (למשל לוקים של סלבס, כתבות מעניינות בנושאי דימוי גוף וכדומה).
ברמה האישית תמיד אפשר לעקוב אחרי הפרופיל שלי (או לבקש חברות כמובן) שבו אני מספרת על החיים ודברים שאני עושה.
ואני מניחה שמדי פעם יכול להיות שיהיה איזה משהו בתחומי הבלוג שארגיש צורך להוציא בכתיבה ואעשה זאת בפייסבוק. אבל האתר הזה, נכון לעכשיו, לא יעודכן יותר.

אני קצת מתלבטת מה לעשות איתו, למען האמת.
מצד אחד חבל לי שכל התכנים שיש כאן יעלמו, יש כאן לא מעט פוסטים מועילים, גם מבחינה מעשית וטכנית וגם מבחינת נפשית-רגשית.
מצד שני אחזקת האתר והשרת עולה כמה מאות שקלים לחודש גם בלי שאכתוב מילה ומודה שקצת חבל לי על הכסף.
נראה. בינתיים הוא עוד באוויר, עד שאחליט.

תודה לכולכן. לכל מי שקראה, הגיבה, הושפעה, התרגשה. לכל מי שהכתיבה שלי גרמה לה לחשוב, לשנות את זווית הראייה שלה או להרגיש יותר טוב עם עצמה.
מקווה לראות אתכן בעתיד, בקבוצה שלי או במרחבי הרשת.
בינתיים, היו שלום.
תאהבו את עצמכן והיו מאושרות <3

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות