מיכל צפיר ואני: הצד שלי

נתחיל ב”תקציר הפרקים הקודמים” לכל מי שלא ממש מחובר לכל הבלגנים שהיו בפייסבוק בימים האחרונים.
מיכל צפיר, שנחשבת למעין גורו של אורח חיים בריא, העלתה פוסט בו היא טוענת שהיא לא מבינה את מחאת המידות שקמה לאחרונה. מבחינתה הדרך להתמודד עם הבעיה היא “לקחת אחריות אישית”, אם כי היא מדגישה בפוסט שהיא לא מתכוונת לדיאטה.
אני, ועוד רבים אחרים, ענינו לה שזה בדיוק מה שאנחנו עושים – לוקחים אחריות על עצמנו ומארגנים מחאה, מוצאים פתרונות חדשים וכו’. התנהל ויכוח סוער בנושא גם על הדף שלה וגם בכל מיני דפים וקבוצות קשורים.

אתמול הציעו לי להתראיין מולה בתכנית הרדיו של דנה ספקטור ורן שריג. היו לי חששות אבל החלטתי ללכת על זה בכל זאת. אני מצרפת פה את הראיון, שבעיני לא היה מאוד מוצלח.
מתחילתו הרגשתי שהמנחים מגיעים בעמדה שמצדדת במיכל (רן אפילו אמר במפורש שהוא מסכים עם הפוסט שלה), אבל מעבר לזה הרגשתי שאני ממש נאלצת לצעוק את עצמי בשביל שיקשיבו למה שאני מנסה להגיד…
בנוסף היה הרבה קידום עצמי ופחות דיון ענייני בטיעונים שהעליתי.

בדיעבד, אני לא בטוחה שהייתי האדם המתאים לעמוד מול השלישייה הספציפית הזו. לא הייתי מספיק אגרסיבית ולא צעקתי את מה שרציתי וככה יצא שנשמעתי פחות ממה שרציתי להשמע.
אבל למקרה שמישהי תגיע לפה בעקבות זה, חשוב לי לעבור שוב על חלק מהעמדות שהוצגו שם שהיו לא רק שגויות אלא במקרים מסויימים ממש מסוכנות.

מיכל: “מה ההבדל (בין המחסור במידות) לבין אם אני אומרת שאני נורא אוהבת בגדים כתומים עם נקודות כסופות?”
ובכן, ההבדל הוא שנשים מעל מידה 42 הן כ-50% מהאוכלוסייה. הן הרוב! כשחברות הבגדים לא מספקות צורך של פלח כל כך גדול מהנשים בארץ, הבעיה היא בפירוש לא של הנשים אלא של החברות. איך אפשר להשוות את זה להעדפה של צבע…?

מיכל: “אם אנשים אומרים שזו הסיבה שהיא אם כל האנורקסיות, הרי זה ממש לא נכון. אין אף אנורקסית שמגיעה למקום הזה בגלל הדברים האלה… אבל אנשים ממשיכים לספר לעצמם כל מיני סיפורים”.
יפה שמיכל צפיר הלכה ובדקה את כל האנורקסיות ומה גרם למחלה שלהן. גם אין ספק שהיא מבינה בזה כיוון שהיא תזונאית קלינית מומחית! אה, רגע! …היא לא.
בפועל, כמובן שאני לא טוענת שביקור בחנות אחת ידרדר מישהי לאנורקסיה. אבל כשהאווירה החברתית היא מידות שהולכות וקטנות ודוגמניות שהולכות ונעלמות, וכשנערות ונשים במידות נורמליות ובריאות לחלוטין לא מוצאות בגדים בחנויות, יש כאן תנאים שעלולים לעודד מאוד היווצרות של הפרעות אכילה שונות, כפי שמעידים מספר מחקרים. בנוסף, מחקר של בית החולים רמב”ם הראה שאחוז הפרעות האכילה בבני נוער לא רק עולה עם השנים אלא שגם הגיל הולך ויורד – אם בעבר היה מדובר בגילאי 14-15 היום כבר מגיעים בגילאי 10-11.
בקיצור, האמירה הזו לא רק שגויה אלא פשוט מסוכנת.

מיכל: “באמת אין בגדים? אני בעצמי הייתי פרזנטורית של קרייזי ליין”
אף אחד לא טען שאין בגדים בכלל. עובדה שכולנו מתלבשות בסופו של דבר. אבל כן – המבחר קטן מאוד. ראשית, אין מספיק רשתות ש”מטפלות” במידות הגדולות באמת – 48 ומעלה. ואני לחלוטין אבין נערה שלא רוצה ללכת לקנות בעונות או בקרייזי ליין, עם כל חיבתי לחנויות האלה. ושנית – המידות הולכות וקטנות כל הזמן באופן קבוע. זו לא איזו קפריזה או דמיון שלי. ישנם עשרות פוסטים וכתבות בנושא. מי שהיתה מידה 42 לפני עשור לא תלבש את אותה מידה היום בחלק מהרשתות, ולא בגלל שהשמינה. מי שלובשת מידה L בחו”ל בארץ תאלץ הרבה פעמים לקנות ברשתות המיועדות למידות גדולות.
אז זה לא שאין בגדים בכלל – אבל בהחלט חסרים בגדים יפים, צעירים, טרנדיים, זולים – ובקיצור – חסר מבחר ומגוון.

רן: “היא (מיכל) בעצם אומרת, אם באמת היה טוב לך עם עצמך לא היית מתעצבנת עכשיו על קסטרו… על זה שאין להם מידות גדולות”.
ובכן, מה הקשר בין מחט לXXX, סלחו לי על הביטוי. אם את שלמה עם עצמך את לא רוצה להיות מסוגלת למצוא וללבוש בגדים יפים? בדיוק ההפך! את רוצה לחגוג את עצמך ואת כמה שכיף וטוב לך עם איך שאת נראית. ומגיע לך!

מיכל: “את הזעם הן מתרגמות לעשייה. אני זועמת, אני מוחה – משמע אני עושה. מה את עושה?”
המחאה הזו היא בדיוק העשייה שלי ושל עוד עשרות נשים כמוני. על ידי זה שאנחנו יוזמות ירידים ומקימות חנויות ומקימות קבוצות הזמנה באינטרנט ומפגשי החלפה וקהילות שמגדילות את הנראות שלנו ואת הכוח הצרכני שלנו. אנחנו בדיוק עושות ולא סתם יושבות ומתבכיינות! איך אפשר בכלל לבקר את זה?? כנראה שמבחינת מיכל עשייה שהיא לא דיאטה לא נחשבת עשייה.

רן: “את טוענת שיש איזה משהו פסיבי, שנוח לשבת על התחת ולהעלות פוסטים…”
זה דרך איומה להתייחס למחאה הזו שהיא הכל חוץ מפסיבית, כפי שתיארתי בסעיף הקודם.

מיי:”אני מאמינה לך שהכוונה שלך בפוסט היתה טובה אבל עובדה שעשרות ומאות נשים הבינו אותו בצורה הזאת”
דנה: “בגלל שהיא עשתה דיאטה ונהייתה רזה, וזה מעצבן”
האמירה הזו היא אם כל חטאת מבחינתי. “ברור” שאם מישהי שמנה או מלאה מבקרת את הפוסט של מיכל זה כי היא קנאית! הרי לנשים שמנות אין בכלל חשיבה עצמאית, הן לא יכולות לחשוב שהיא טועה, שהטיעונים שלה לא נכונים, שהיא לא רואה נכון את המצב. מה פתאום! הן רואות אישה רזה ומיד מוריקות מקנאה ומתחילות לקלל ולהתעצבן.
זה טיעון כל כך מיזוגני וכל כך ממקד את הפוקוס על המשקל והמראה ולא על תוכן הדברים שפשוט נחרדתי ממנו.

דנה: “אבל לך יש בלוג אופנה, את לא מוצאת (בגדים)?”
אני בהחלט מוצאת בגדים כמו שיודעת כל מי שקוראת את הבלוג שלי. אבל המאבק הוא לא עליי שמוצאת בגדים ולא על מיכל צפיר שלטענתה מצאה בגדים כשהייתה גדולה יותר. המאבק פה הוא על הנערות שקצת יותר מלאות ומרגישות לא לגיטימיות בגלל שאין להן בגדים צעירים במידתן, על הנשים אחרי לידה שמרגישות כמו מפלצות בחנויות בגדים, על אלו שלא יודעות להזמין דרך האינטרנט ומוגבלות למה שיש בארץ, על אלו שטוב להן במשקל שלהן ומגיע גם להן להתלבש יפה. קצת סולידריות נשית עוד לא הרגה אף אחת ואם במקום לספר לנו שאין בעיה של מידות מיכל צפיר היתה תורמת את הכוח הצרכני שלה להעלאת המודעות זה כנראה היה רק עוזר, גם אם לה אישית לא היתה מעולם למצוא בגדים.

רן: “לא יכול להיות שקסטרו לא מוכרת ללקוחה הישראלית, יכול להיות שמה שמפריע ללקוחה זה שהיא מגלה באיזה מידה היא”
קודם כל שוב נקודת המבט המיזוגנית פה היא שהלקוחה פשוט לא מרוצה מעצמה. אבל אם נתעלם מזה לרגע ונתמקד בטענה – יש משהו שנקרא מיתוג. והאמת העצובה היא שרוב הרשתות לא רוצות להיות מזוהות עם לקוחות שמנות. הן רוצות לשמור את המיתוג שלהם כרשתות לצעירות, דקיקות, קרובות כמה שיותר למודל הבלתי אפשרי של הדוגמניות שלהן. הן מעדיפות ששמנות לא יכנסו לחנויות שלהן כי זה “נראה פחות טוב”. הלוואי שזה לא היה כך, אבל אי אפשר להתמם ולהגיד שהאינטרס של רשתות הוא רק למכור לקהל היעד הרחב ביותר. כי זה פשוט לא כך ויש בזה הרבה מעבר.

לאורך השידור עלתה כמה וכמה פעמים הטענה שהכל עניין כלכלי ומה שאחנו צריכים לשנות זה את עצמנו ולא את החברה או את חנויות הבגדים. עם הטענה הזו אני במיוחד לא מסכימה. כמעט כל המהפכות החברתיות בהיסטוריה החל מהמהפכה הצרפתית דרך הפמיניזם וביטול חוקי ההפרדה בארה”ב ועד מחאת הקוטג’ אצלנו התחילו כי אנשים לא היו מרוצים מאספקטים מסויימים בחברה וחישפו לשנות אותם. לפעמים לעשות רעש זו הדרך היחידה להזיז דברים, ואני אומרת את זה דווקא כאחת שממש לא אוהבת לעשות רעש. אם כולנו נחייך יפה ולא נתלונן איך מישהו יבין שמשהו צריך להשתנות?

אחרי שהורידו אותי מהשידור נחשפתי למשפט המקסים הבא:
רן: “מיכל, את היית שמנה, נכון? ועכשיו את רזה. רזה יותר טוב, נכון?”
מותר לי להקיא קצת בפה…?
אני רוצה להצהיר: גם אני הייתי רזה והייתי שמנה (כמו רוב השמנות, בואו נודה בזה), ואני אישית מאושרת הרבה יותר כפי שאני כיום. אני מדגישה שאין פה קריאה להשמין או עידוד של כולם לעלות במשקל! אבל לי, עבורי, באופן אישי החיים הרבה יותר טובים היום. כשהייתי רזה הייתי באופן קבוע בחרדות ועיסוק בלתי פוסק סביב האוכל – האם אכלתי יותר מדי, האם השמנתי קילו, כל הזמן להתעסק עם זה, כל הזמן לחשוב על זה. בנוסף באופן אירוני הייתי הרבה פחות בריאה מהיום כי לא טרחתי לטפל בעצמי – לא התעסקתי בבריאות הכוללת של הגוף אלא רק במה שמותר לי לאכול כדי לא להשמין. אני לא אומרת שכולם כאלה. אבל להגיד באופן גורף שהרזים מאושרים יותר מהשמנים – וואלה, זה בולשיט. האושר תלוי בהרבה יותר ממשקל הגוף, ולא משנה מה מנסים למכור לכם.

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות