למזלי היו לי מטרות אחרות בצבא, ועברתי לבסיס סגור. שם רזיתי 10 קילו תוך כמה חודשים במאמץ מינימלי, ולאחר מכן 13 קילו נוספים במאמץ קצת יותר מסיבי.
כשהשתחררתי הרגשתי שאני הולך לאכול את העולם (לא מילולית, אם כי זה מאוד מפתה), אמרתי לעצמי שאעשה כושר 3 פעמים בשבוע ואפילו אגביר ל4, שאמשיך עם התזונה שסיגלתי לעצמי, ושאני ארזה ואצא לטיול ואמצא עבודה טובה וכל מה שחולמים עליו כשמשתחררים.
והצלחתי! כנגד כל הסיכויים הצלחתי להקפיד על התזונה. עשיתי כושר 3 פעמים בשבוע, יצאתי להליכות, אכלתי נכון, הכל.
עד שהיה איזה משהו רפואי חודשיים אחרי השחרור שבגללו הייתי צריך להפסיק להתעמל לשבועיים ולנוח בבית כמה ימים. ואז הכל חזר לקדמותו.
כל מי שנאבק במשקל – זה לא חדש לו. גם לי זה לא היה חדש. ה”נדנדה” הזאת שמזהירים אותך לגביה כל הדיאטנים והתזונאים.
אחרי השבועיים הפסקה, פרגנתי לעצמי בעוד שבועיים הפסקה, ואז עוד קצת. חזרתי לנישנושים בתחילת וסוף כל ארוחה. וכל אהבה עצמית או תחושת מסוגלות שהייתה לי – עזבה.
אבל התחלתי לחקור קצת. על אהבה עצמית, על מה הופך אדם ל”מוצלח” או “משגשג”, על איך אנשים עושים שינוי בחיים שלהם. השינוי שחיפשתי לא היה שינוי פיזי. אלא שינוי מנטלי.
רציתי לצאת מהמעגל שהוא “אני שמן ולכן אני לא אוהב את עצמי כי אני שמן”.
אחרי הרבה מחקר, עבודה עצמית וקצת עזרה מבחוץ (מי שיגיד שהוא עשה את זה לבד או משקר או שהוא האדם הכי חזק מנטלית שקיים ויש בי הערכה אינסופית כלפיו), היום אני יכול להגיד בלב שלם שאני אוהב את עצמי. עם המשקל. עם השומן. ועם כל האיקסים בתווית של החולצה.
אחרי אהבה עצמית, למדתי ערך נוסף, שהוא חשוב לא פחות אם לא יותר. והוא: מחילה. ולא סתם מחילה לאנשים חיצוניים שעשו לי עוול לאורך השנים, אלא גם מחילה לעצמי.
זה נשמע הזוי לבוא ולהגיד שאני צריך לסלוח לעצמי אחרי כל עוגייה שאני אוכל, אבל זה נכון. כל עוגייה כזאת התווספה לערימה של סיבות לשנאה עצמית שלי (היו הרבה). ואם אני שונא את עצמי, אני פשוט אוכל עוד. אני יודע את זה היום.
אבל ברגע שאני מבין את עצמי, מבין את המניעים שלי, ומקבל אותם. אני יודע שגם אחרי עוגייה, פרוסת עוגה, או אפילו מגש פיצה, אני יכול לאכול ולצאת עם הרגשה מנטלית טובה יותר, ולא לתרום לשנאה העצמית שלי.
פעם החשיבה שלי הייתה “איכס. אכלת עוד עוגייה. אתה יודע שאף אחד לא יאהב אותך ככה. יודע מה? גם עכשיו אף אחד לא אוהב אותך, תאכל עוד עוגייה, מה זה כבר משנה קילו פה קילו שם“.
אין הרבה אנשים שיבינו את החשיבה הזאת, ואולי זה לא היה וורבלי כמו שזה נכתב, אבל זו הייתה רוח הדברים. תאמינו או לא.
לעומת זאת, היום אני חכם יותר, והחשיבה שלי השתנתה ל”אני מבין ואוהב אותך שניר, כרגע אתה צריך את העוגייה או העוגה כי עוד לא השתחררת מכל המנהגים הישנים, כי אתה לחוץ כרגע, כי החיים קשים, כי אוכל זה נחמה, זה לא באמת משנה – זה בסדר. אני מקבל אותך ואוהב אותך למרות זאת“.
היום אני לא רזה, לא מתקרב, אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי. מספיק כדי שאני אתחיל לעשות כושר שוב באופן קבוע, והפעם ממקום של אהבה עצמית, מספיק כדי שאני יכול לעצור את עצמי אחרי עוגייה אחת (הישג מטורף בשבילי) או לאכול חצי חטיף ולא לרוקן את השקית. לאט לאט אני מאמין שאתחיל לדאוג לעצמי יותר ויותר. רזה לעולם לא אהיה, אני גם לא שואף לשם. אבל להיות בריא? מבחינתי זו המטרה החדשה. שמן ובריא. אם ירדו כמה קילוגרמים על הדרך אני לא אתנגד.
אני יכול לכתוב עוד הרבה אבל אני לא אלאה אתכם בדברים, לכן אסכם.
שומן זה לא תירוץ לשנאה עצמית. כל האנשים בעולם יפים אם רק תתנו להם צ’אנס. כן כן, אפילו את שקוראת את זה עכשיו. תאהבי את עצמך. כי את מדהימה. השומן לא מגדיר אותך, השומן מגדיר אותך רק אם תתני לו. אותי הוא הגדיר שנים ומניסיון – לא כיף לחיות ככה. מילה של שניר.
ולשאלה, מי בכלל יכול לאהוב גבר שמן? התשובה היא אני. ועוד המוווון אנשים שלא שמתי לב אליהם בכלל לאורך השנים. אבל בעיקר בעיקר – אני.
תאהבו את עצמכן. תסלחו לעצמכן. תקבלו את עצמכן.
Peace ✌
(הסיכום נכתב בלשון נקבה אך מתייחס לכלל המינים והזהויות אי שם ?)
