לא מזמן ראיתי סרט בשם Iris, שעוסק באושיית האופנה איריס אפפל, אשה שכיום היא בת 90+ ועדיין מתלהבת ונהנית ללא קץ מבגדים יפים, אקססוריז, פריטים מיוחדים וכו’.
הרגשתי שאני מאוד מזדהה איתה ועם התפיסה שלה בענייני אופנה. לא מעניין אותה להראות כמו חלק מהעדר אלא להפך – שונה, בולטת, ייחודית. אישית אני מאוד מתחברת לזה.
אבל הצפייה בסרט חידדה לי עוד משהו שאני הופכת בו כבר לא מעט זמן. מה זה בעצם סטייל? מה ההבדל בין ללבוש בגדים, שזה משהו שכולנו עושים, לבין להיות בעלת סגנון ושיק משלך?
אותה אייריס למשל לבושה בסגנון שהוא מאוד אקסטרווגנטי, מאוד מקסימליסטי. המון צבע, שרשרות ענקיות אחת על השנייה, צמידים, שילובי הדפסים מטורפים. זה לא לוק שגרתי, ובכל זאת היא לחלוטין נחשבת אייקון אופנה, עשו לה רטרוספקטיבות במוזיאונים והסרט שדיברתי עליו כמובן.
אבל… מה אם היא היתה שמנה?
האם עדיין היתה נחשבת אייקון אופנה? או שהיו אומרים לה “זה יותר מדי, זה לא מחמיא, זה מגדיל, זה מרחיב, את צריכה למתן”?
הסיבה לכתיבת הפוסט שלי היא כל מיני דעות ששמעתי לאחרונה יחד עם מסקנה הולכת ומתחזקת שהגעתי אליה לאחרונה: עבור הרבה אנשים, סטייל לשמנות אמור לעשות דבר אחד בלבד: לגרום להן להראות רזות יותר.
לי אישית התפיסה הזו מפריעה. בגד יכול לעשות המון המון דברים: להעביר אמירה, להביע מצב רוח, להקרין אישיות או אספקט מסויים שלה, להיות מגניב או כיפי או טרנדי וכולי וכולי.
וכן, בגד גם יכול לשנות את פרופורציות הגוף – להקטין, להגדיל, להאריך או לקצר. זה בהחלט חלק מהעניין. אבל זה לחלוטין לא העניין היחיד וגם לא אמור להיות, ואני מרגישה שיותר מדי פעמים זה האספקט היחידי שמסתכלים עליו כשזה נוגע להלבשת נשים מלאות/שמנות.
אני רוצה לתת כדוגמה את חברתי המהממת צילה מיכאלי (שאם לא ידעתן היא גם מעצבת מוכשרת להפליא). צילה מדדה את השמלה הבאה של המותג טונשיניו.
רוב התגובות היו בסגנון “זה לא מחמיא לך, את צריכה משהו שמדגיש את המותן וחושף את הצוואר וקצר יותר” וכולי.
עכשיו, צילה היא כאמור מעצבת וגם סטייליסטית ואני מבטיחה לכן שהיא יודעת מה “מחמיא” במובן “מרזה”. אבל השמלה הזו לא נועדה להיות מרזה. היא נועדה להיות הצהרת אופנה של “אני פה ואני מהממת”, של מישהי שלא מפחדת ללכת עם פרינט עז, של לוק שהוא לא סופר נשי ומקומר אלא יותר אדג’י ומיוחד.
דוגמה נוספת היא התמונה הבאה של יהודית גלשטיין ווגנר, אחותה של חברה טובה שלי שהיא בעלת סטייל מעולה, מרים שיינר.
התמונה הזו פורסמה מלווה בחצי התנצלות – “אני יודעת שזה לא לוק הכי מחמיא אבל הרגשתי כמו נסיכה”.
אז כן, לפי כללי הסטיילינג היבשים החצאית אכן מרחיבה מעט, יותר מלמשל חצאית צמודה חובקת קימורים או חצאית בגזרת A. אבל לעזאזל, למי אכפת? זה לוק כל כך קסום ומיוחד, והואר גרם ללובשת להרגיש כמו נסיכה. וזה מה שצריך להיות חשוב, הרבה יותר מאם הלוק מגדיל קצת.
יש כמה מעצבות שהחליטו להרים את הכפפה ולאפשר ביטוי אופנתי לדברים שלרוב לא היו מקובלים בשוק הפלאס סייז המקומי – למשל קרופ טופס וחצאיות טוטו. היו לא מעט בנות שעפו על זה (כולל אני) אבל לאחרונה שמעתי גם כל מיני ביטויים כגון “קרקסי”, “גרוטסקי”, והסכמה כללית שזה לא נועד לבחורות מעל משקל מסויים.
אני חושבת שזו פשוט שמנופוביה וצביעות.
ראשית כל, יותר משזה עניין של משקל זה עניין של מבנה לדעתי. ולוקים כאלה יכולים להראות נהדר על נשים מלאות ושמנות. אבל מעבר לזה – גם אם זה קרקסי, למה אסור לנו?
אם מישהי מכן עוקבת אחרי אופנה עילית, כפי שאני עושה, אתן בטח יודעות שהרבה פעמים מציגים שם דברים שהם על סף הבלתי לבישים. קרקסיים, אוונגרדיים, אמנותיים, תקראו לזה איך שאתן רוצות. בטח שלא נחשבים מחמיאים במובן המרזה והמקטין. מכירות את אלכסנדר מקווין? הוא היה אחד המעצבים הגדולים של דורנו והתצוגות שלו לחלוטין נראו כמו קרקסים גותיים אפלים.
חלק מהמתלבשות שנחשבות לטובות בעולם לובשות פריטים שלא מצייתים לחוקי הסטיילינג. קחו לדוגמה את שלושת הלוקים האלה:
לפי חוקי הסטיילינג היבשים השמלה של ג’וליאן מור (בלבן) מושכת תשומת לב לאזור הכי רחב בגופה – הירכיים, האאוטפיט של סיינה מילר (באדום) יוצר מראה רבוע וחסר קימורים והשמלה של ריהאנה (בוורוד) מסתירה לחלוטין את הגזרה שלה. ובכל זאת שלושת הלוקים זכו על ידי מגזינים מובילים להיות בין הלוקים הטובים לשנת 2015.
כי איכשהו כשאת רזה את יכולה ללבוש דברים שונים, מצועצעים, אוונגרדיים, אפילו קרקסיים. וגם כשאת נופלת – הרבה פעמים מחליקים לך את זה ואומרים שאת מתנסה בסגנונות שונים. כשאת רזה ללבוש דברים כאלה זה הוט קוטור, זה פאשן! אבל כשאת שמנה… לא. ואני חושבת שאנחנו צריכות ויכולות לשנות את זה.
אופנה זו אמנות. לבוש אמור להיות כיף והנאה, אמור להיות דרך לבטא את האישיות שלך ולהוציא אותה החוצה. הייתי מאוד שמחה אם אנשים יפסיקו לשפוט בגדים של נשים גדולות רק לפי האם הן מרזים/מקטינים או לא אלא לפי כל שאר הקריטריונים שציינתי קודם לכן.
לא תמיד צריך להתלבש מחמיא במובן של מרזה. מותר גם לשמנות להתלבש מיוחד, שונה, צבעוני, גדול, בולט, אוונגרדי, מקסימליסטי או כל סגנון אחר שמבטא את אישיותן.
חוקי סטיילינג נועדו לשבירה. טוב לדעת אותם – אבל כל החוכמה היא גם לדעת לשבור אותם.
פוסט מעורר מחשבה, ואני שמחה שכתבת אותו.
קודם כל אני ממש מסכימה עם זה שהתאמה של גזרה או בגד היא קודם כל בהתאם לצורה של הגוף ולא בהתאם למשקל. יש נשים שמנות שנראות מהמם בביקיני או בחולצת בטן ומכנסונים, ולעומתם נשים רזות שהבגדים האלה לא יחמיאו להן בכלל. אגב, בגלל זה הרבה פעמים אני מתעצבנת לגלות שבגד שיכול להיראות עלי מדהים מגיע רק עד מידה 40 או 42.
חבל שיש עיסוק כ”כ אובססיבי במראה החיצוני, אבל במובן השלילי של זה. יש יותר נטייה לברוח לביקורתיות, מאשר לפרגן למישהי על האומץ ללבוש משהו שונה, או על ההחלטה ללבוש משהו נוח ופחות מחמיא למשל.
תודה רבה :-) לגמרי קלעת לדעתי.
היי מיי,
כמה טוב שיש אותך!
אין לי ספק שיש תזוזה בעולם האופנה לכיוון נירמול המידות וה”לגיטימיות” של האאוטפיטים ,שעד אתמול נחשבו טאבו למתלבשות הגדולות.
אין לי ספק שיש לך חלק בשינויי התפיסה ,כמו גם למעצבות החדשות -אני קוראת להן- .
אבל…
אל לנו ליצור עדר חדש במקום העדר הקיים ,כי אז מה עשינו?
למיטב זכרוני צילה שאלה את בנות הקבוצה לדעתן והן נתנו אותה כל אחת כפי יכולתה, הבנתה ואופייה.אני מאמינה שרובן באו ממקום טוב.
ואל לנו לשכוח שהתגובות ,יותר משהן מעידות על מושא התגובה ,מעידות על מי שאומר אותן.הן שיקוף של אמונותיו על עצמו בדרך כלל.
ונכון-אין מספיק אנשים אמיצים שילכו בניגוד לכיוון התנועה.הרוב מעדיפים להסתופף תחת הצל הבטוח של הידוע והמוכר והמקובל.
השינוי שאתן מובילות קורה וזאת עובדה.
ואם תתמידו אני בטוחה שיותר ויותר ישתלבו בו
ופתאום הוא יהיה לא פחות מהמיין סטרים.
גילויי הלב שלכן
העלאת הצילומים
ימי האופנה
אף אחד לא יכול לקחת את זה מכן.
ותמיד יהיו מי שיחשבו אחרת.
את חושבת שאיריס לא גרמה להרמות גבה ו/או תגובות מרושעות ?
אני בטוחה שכן.כי זה טבעו של עולם.(לא ראיתי את הסרט)
ובאותה מידה אני בטוחה שהגבות המורמות האלה לא הזיזו לה את קצה הריס.
הוא הצעידה את שיירת הבגדים שלה קדימה
והשאירה את המצקצקים במקומם המוצל.
ועליהם?
אף אחד לא יעשה סרט.
***
חצאיות הטול ?-שמחת בית השואבה!
לא פחות.
את נראית שם ממש פייה .חסר רק השרביט עם הכוכב.*!
ויהודית נראית ממש מרהיבה!
מה לא מחמיא?
רגליים נהדרות
חיוך מקסים
ואושר שנשפך החוצה מהצילום.
אם זה ל מחמיא אני לא יודעת מה כן.
איזו תגובה כיפית :-D תודה רבה!
לפני שאגיב אפתח בגילוי נאות – אני סביב מידה 48, כך שבטח לא באה לקדש את הרזון.
העלית בפוסט שאלה שאני מאמינה שהייתה סוג של שאלה רטורית, אבל אענה עליה ברצינות:
גוף של אישה רזה נחשב יפה. גוף של אישה שמנה נחשב לא יפה. זו ההנחה הרווחת בחברה (אני לא נכנסת כרגע להאם זה מוצדק או לא רק מסבירה על מה העניין יושב).
כשאישה עם גוף יפה (=שוב, “יפה” ע”פ הנחות החברה) מתלבשת, הבגדים הם בעצם קישוט, ולכן כל דבר נראה עליה יפה.
כשאישה עם גוף “לא יפה” (לאו דווקא שמנה, גם לא פרופורציונלית וכדו’) מתלבשת, ההנחה הסמויה זה שהיא צריכה להסתיר את הגוף או ללבוש דברים שיגרמו לו להיראות יפה.
מהבחינה האסתטית יש בזה משהו. זה כמו שתקני כריות נוי לבית, אם הבית מלוכלך/ישן/צפוף ועוד תוסיפי עליו אביזרים, זה ייראה גרוע יותר. אם הבית נקי/חדש/מתוקתק – כריות נוי יוסיפו.
צריך לשים לב לכך שגם אייקוניות האופנה הכי נון-קונפורמיסטיות (בעיני האישה שהבאת בפוסט היא דוגמה לכך) מצייתות לכללים מסוימים בלתי-כתובים – למשל היא לא תצא מלוכלכת מהבית. היא לא תצא לא מאופרת. היא לא תלבש דברים לא מגוהצים. כלומר התפיסה היא שקודם כל חייב שיהיה בסיס מסוים של משהו “נקי” בעין, ועליו אפשר להתפרע עם קשקושים. האמת הכואבת זה שעבור רוב האנשים בחורה שמנה היא ה”הפרעה” בעין.
עכשיו בלי קשר לדיון של שומן-רזון, אני רוצה להוסיף נקודה מעניינת: אייקוניות אופנה הן כאלה שכביכול יוצאות נגד הזרם ונגד תכתיבים חברתיים. מצד שני, אופנה היא האמ-אמא של התכתיבים החברתיים. אז סתם זה מצחיק שאם את רוצה להיות אופנתית את צריכה בעצם ללכת אחרי העדר, אבל אם את רוצה להיות אייקון אופנה את צריכה לעשות בדיוק להיפך.
גילוי נאות נוסף – גם אני מה”הולכות אחרי העדר”, אבל עדיין מעניין לפעמים לנתח את זה במבט מבחוץ. :)
(סליחה על החפירה:))
כתבת מאוד מעניין :-)
בגדול המחלוקת שלי איתך (לא בדיוק מחלוקת כי בעצמך כתבת שאת לא נכנסת להאם זה מוצדק או לא) זו ההנחה שרזה זה יפה ושמנה לא. זו בסך הכל הנחה תרבותית של הזמן הנוכחי, זו לא איזו גזרת שמיים וזה לא משהו שהיה נכון מאז ומתמיד. מודל היופי בשנות ה-50 היה שונה מהיום, וזה של שנות ה-20 היה שונה ממנו וזה של הרנסנס והבארוק היה שונה משניהם.
אז אני חושבת ומנסה בכלים שיש לי לשנות את התפיסה הזו :-) וחלק מזה זו גם היציאה נגד אופנה ככלי שנועד רק להרזות. כפי שכתבתי עבורי זה כלי של ביטוי יצירתי ואני חושבת שטוב שעוד נשים, רזות או שמנות יראו אותו ככזה.
אני מאוד מסכימה אגב למה שכתבת בפסקה האחרונה. זה ממש נכון.