+ פוקוס: לין לאור

כשהתחלתי לחשוב על המדור הזה שני השמות הראשונים שרציתי לכתוב עליהן היו ריי שגב (שאני מקווה שתופיע בהמשך) ולין לאור. שתיהן היו חלוצות בתחום של דוגמנות הפלאס סייז.
עם זאת כשפניתי ללין על מנת לראיין אותה גיליתי הפתעה מעניינת: מסתבר שהיא ירדה למידה 38-40, דבר שטכנית מוציא אותה מתחום הפלאס.
אני מודה שהיו לי הרבה התלבטויות האם להכניס אותה למדור בכל זאת. האם זה רלוונטי? האם הקוראות יקבלו את זה? בסופו של דבר החלטתי שכן. לאור שמדגמנת מ-2012 סללה בעצם הפעילות שלה את הדרך להרבה דוגמניות שאנחנו רואות היום והפכה לאחת הפנים המזוהות ביותר בתחום עם קמפיינים לעונות, טליה, הגרה, רוני קנטור ועוד.
מעניין לקרוא את הפרספקטיבה של מישהי שהגוף, שהוא בעצם כלי העבודה שלה, השתנה ואיך זה השפיע על הקריירה שלה.

צילום: אלה אוזן ל-Onchiq

איך הגעת לתחום הדוגמנות?
ממש במקרה. המעצבת של עונות פנתה אלי בפייסבוק, אמא שלי וסבתא שלי היו דוגמניות רזות, ואחר יכל הניסיונות בנעורים לרדת במשקל ללא הצלחה, הבנתי שאני לא אהיה כמוהן. בכלל לא ידעתי שקיים מקצוע כזה – דוגמנות פלאס סייז, ואכן הוא כמעט ועדיין לא קיים עד היום…

מה יחסך לנושא הדיאטה וירידה במשקל? האם קיבלת הערות על הנושא בהקשר מקצועי?
אני תמיד הייתי בקו התחתון של דוגמנות הפלאסייז, "על הגבול", אז בדוגמנות לפעמים קבלתי הערות הפוכות של "רזית" וכולי.
כמו שכתבתי למעלה, בכל שנות נעוריי ניסיתי את כל הדיאטות האפשריות, בולמיה, הקאות, פשוט הכל, שום דבר לא צלח. עברתי תהליך ארוך של לאהוב את עצמי והפסקתי להתעלל בגוף שלי ואפילו להתגאות בו. בחודשים האחרונים החלטתי לתת לגוף שלי מתנה והפסקתי לאכול אוכל מעובד, עברתי לתזונה בריאה ולמדתי להקשיב לגוף ולראות מה הוא צריך ומתי. המטרה לא הייתה לרדת במשקל, אבל התוצאה היתה שירדתי ממידה 42 למידה 40 ולפעמים אפילו 38 (שזה עדיין פלאס סייז בעולמנו במעוות). איבדתי הרבה עבודות בגלל זה, אבל התגלית החשובה והמדהימה מכל הסיפור הזה היתה שהבנתי שאני אוהבת את עצמי אותו דבר. הבנתי שהאהבה העצמית שלי לא תלויה בגוף שלי, לא כשהוא רזה ולא כשהוא שמנמן ולא כשהוא שמן, אלא בהשגים שלי, ביכולות שלי, באמביציה שלי, בחברה שאני, באמת שלי ובכל המכלול שהוא אני. זה ממש הישג להבין דבר כזה על עצמי.

צילום: ניר עמוס

האם את מרגישה סוג של שליחות מעצם היותך דוגמנית פלאס סייז? האם את מרגישה שהפכת להיות role model?
בהחלט. אני חושבת שזה רוב העניין במקצוע הזה, כי אם נהיה כנות, זה לא כל כך כיף לעמוד שעות על עקבים, להצטלם, לדאוג למראה שלי כל הזמן, לתחזק פייסבוק, לתחזק פרסונה מסויימת. הכיף האמיתי בעבודה הזו – אלה ההודעות שאני מקבלת מנערות ונשים על כמה זה משפיע עליהן, על זה שהן הלכו פעם ראשונה לים עם בגד ים, על זה שהן לבשו מה שבא להן, על זה שהן התחילו לאכול מול אנשים. זה הדבר שבשבילו אני יוצאת ליום צילום.

צילום: מירב ביטון לשימקה

האם את חושבת שהעיסוק התקשורתי בנושא ה-body positivity גרם לשינוי חיובי בתחום בארץ?
אני חושבת שכן, אני שמחה להיות מהחלוצות ואני רואה שעכשיו זה מתחזק ולוקחים דוגמניות מהממות ויותר גדולות ויש הרבה יותר אומץ והעזה. אבל עדיין…אנחנו לגמרי מאחורה, משתמשים בדוגמנית פלאס סייז אחת בתצוגה לשם הגימיק ולשם "הנה שמנו", לסמן וי. עדיין בלייזר לא השכילו, עדיין זה עניין גדול מידי. ברגע בו כל חברת אופנה תבין שהיא צריכה לשים כמה נשים מגוונות בכל קטלוג ובכל תצוגה, ושלא יהיה באז סביב הדבר הזה – אז אני אהיה רגועה ואדע שניצחנו.

מה היית מאחלת לעצמך ברמה המקצועית?
בתור שחקנית וסטודנטית לקולנוע הייתי רוצה לשים מגוון של נשים על המסך, בתסריטים שלי, להראות את נקודת המבט שלנו על העולם ולא מתוך "הנה השמנה המצחיקה", או "הנה השמנה שצריך לדבר על זה שהיא שמנה". לשמנמנות ושמנות יש חיים רגילים, אהבות, עצבויות, השגים, רצונות כמו לכולן וגם לנו מגיע יצוג הולם, סקסי וכנה.

צילום: אלה אוזן ל-Onchiq

קרדיט תמונה ראשית: זוהר שיטרית לוואלה! אופנה

תגובות באמצעות פייסבוק

תגובות

נכתב ע”י
יותר מ- May Graff

Daily Outfit 8.9.15

Top: Asos. Skirt: C&A. Necklace: eBay. Shoes: To Go. תגובות באמצעות פייסבוק...
קרא/י עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.