אחד הזכרונות הראשונים שלי מגיל בית הספר היסודי המוקדם הוא מסיבת כיתה, משהו כמו גיל 8 או 9. זה כנראה היה ל”ג בעומר או משהו כזה כי היתה מדורה. הגעתי מאוחר ולא נותרו הרבה מקומות ישיבה.
חיפשתי מקום ובסופו של דבר הלכתי להתיישב ליד ילד מהכיתה. הוא רק ראה אותי מתקרבת וסינן לעומתי “עופי מפה, שמנה”. כל כך הרבה בוז וזלזול היו בקול שלו.
זכרון נוסף הוא בערך מאותו גיל, חוג בלט. עמדתי עם כל הילדות בשורה ועשינו איזה תרגיל. המורה אמרה מילה לכל אחת: תיקון, שבח, ואז הגיעה אליי ואמרה משהו כמו “לא לא לא, רקדניות בלט אף פעם לא עושות ככה” וחיקתה הילוך שמן ומתנדנד תוך כדי שהיא מנפחת את הלחיים ופורשת את הזרועות לצדדים. למותר לציין שלחוג הזה כבר לא חזרתי. זה היה כואב במיוחד כיוון שאהבתי את המורה הזו, שהיתה יפה ובראש שלי היא הצטיירה כמעין נסיכת דיסני. ההשפלה המוחלטת שהיא לי גרמה לי שברה לי את הלב.
כמעט כל ילד שמן יוכל להגיד לכם שאלו לא חיים קלים. בין ילדים קשה להיות חריג בכל דבר, ובמקרה של משקל זה אפילו יותר גרוע, כיוון שבעוד שהמסרים הסביבתיים הם שאסור ללעוג לג’ינג’ים, נמוכים או ממושקפים, בהרבה מקרים יש יחס שונה לחלוטין לשמנים. בין אם האמא מדברת כל הזמן על דיאטות או אחים גדולים שמתעסקים בלי סוף במראה חיצוני או פשוט העובדה שכמעט אין אנשים וילדים שמנים בפרסומות, תכניות וסרטים שמקיפים אותנו. השמנופוביה – הסמויה או הגלויה – אצל מבוגרים מחלחלת גם לילדים ומשפיעה על היחס שלהם לחבריהם השמנים לכיתה ולמשחק.
השבוע נתקלתי בפוסט בפייסבוק שאת התמונה הנלווה אליו תוכלו לראות בכותרת. דף עבודה לכיתה ח’ מבי”ס פרטי איכותי בחולון. אני מתכווצת במקומי כשאני חושבת על מורה מקריא את השאלה הזו בפני תלמידים. מתכווצת כשאני חושבת על ילד או ילדה שמנים שיושבים בכיתה כשהשאלה הזו עולה, על הצחקוקים והמבטים שהם מקבלים, בדיוק כמו אלו שאני קיבלתי בשיעור הבלט.
ככל שאני חושבת על זה אני לא מבינה בשביל מה זה טוב. חסרות דוגמאות שיכולות להחליף את עניין המשקל בשאלה המתמטית הזו?
בעולם שבו נערות אוכלות בשירותים כי הן מפחדות שיראו שהן אוכלות, בו קבוצות ווטסאפ שמעודדות אנורקסיה הופכות יותר ויותר נפוצות, בו פרסומות מחרידות כמו זו מהתמונה למטה נראות לגיטימיות למישהו – האם באמת יש צורך בשמנופוביה הזו בשיעורים?
צלם: דודו בכר
מורים, מחנכים ומחברי ספרי לימוד – עשו לנו טובה. תשאירו את ענייני ה”בריאות” והמשקל מחוץ לתכנית הלימודים. אל תהפכו את הקושי הקיים של ילדים ונערים שמנים לקשה עוד יותר. אל תגרמו להם לפחד מכל פעם שהמורה מדבר או שהם פותחים את ספרי הלימוד. במקום זה תדברו על קבלה, על שוויון, על זה שכל אחד ואחת אהובים, יפים, טובים ורצויים בלי קשר למשקל או מראה חיצוני. תנו לילדים ולילדות לדעת שלפחות מכם הם לא יקבלו את התחושה הזו שהם לא שווים כלום.
ואם אתם או אתן ילדים/ות או נערים/ות בעלי עודף משקל תרימו את הראש ותזכרו שאתם בסדר כפי שאתם. ששום מספר על המשקל לא ייקח מכם את מה שאתם בפנים, ואת כל הטוב שיש בכם.
שנת לימודים טובה, מוצלחת ונטולת שמנופוביה לכולנו.
מזעזע :(
כאילו הדרך לעודד בריאות פיזית (נניח…) זה להרוס בריאות נפשית.