אחת התגובות שאני מקבלת לעתים קרובות היא: איך יש לך אומץ? איך יש לך אומץ ללבוש שמלה קצרה, או לחשוף את הזרועות, או לשלב צבעים שבמבט ראשון לא נראים מתאימים, או לענוד תכשיטים גדולים ובולטים?
והיום זה הרבה פעמים מצחיק אותי. כי הרי זה בסך הכל בגדים – למה בעצם צריך אומץ כל כך גדול בשביל ללבוש בגד? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם אצא החוצה בצבעים לא מתאימים או בחצאית קצרה? המקסימום שיקרה הוא שלא אראה הכי טוב שאפשר, וזה לא כזה אסון גדול שצריך כל כך הרבה אומץ בשבילו.
אבל העניין הוא שלא תמיד הייתי כזו. עד לפני מספר שנים גם אני הייתי שייכת למחנה ה”איך יש לך אומץ”. כל פעם שהייתי מתלבשת ועומדת מול המראה הייתי מסתכלת בעצמי לא רק בעיניים שלי אלא גם בעיניים של כל מי שאני עלולה לפגוש ברחוב: הטמבל שלא נאה לו לראות אישה שמנה עם זרועות חשופות, האישה המבוגרת שחושבת שלחשוף ברכיים זה לא יאה, הנערה הגותית שלובשת רק שחור וחושבת ששילוב של אדום וירוק זה מגוחך וכולי וכולי. אז ברוב המקרים לא הייתי מעיזה ללבוש מה שרציתי באמת, וגם כשכבר כן העזתי תמיד הסתובבתי ברחוב בתחושת אובר-מודעות מטורפת לעצמי. הייתי בטוחה שכל העולם רק מסתכל עליי ושופט אותי, ואם חלילה הייתי שומעת מישהו צוחק הייתי משוכנעת שזה בגללי, שצוחקים עליי.
אז מה בעצם קרה? איך השתניתי?
ב-2010 הייתי בתחילת תהליך השינוי האופנתי שלי. כבר למדתי להזמין מהאינטרנט והתחלתי להרחיב את הגבולות שלי מבחינת לבוש, אבל עדיין היו לי המון מעצורים והמון תפיסות שהיו מוטמעות כל כך עמוק בראש שלי שהיה לי קשה להשתחרר מהן.
ואז התחילה לי סחרחורת.
בהתחלה חלשה ולעתים רחוקות, ובסוף איומה ונוראית, כזו שכל העולם מסתובב סביבך ואתה נותר בתחושת חוסר אונים נוראי. הלכתי להמון רופאים, עשו לי המון בדיקות ולא הצליחו למצוא מה הבעיה. השיא הגיע כשבמשך מעל שלושה שבועות הייתי פשוט מרותקת לבית – אני לא יכולה לכתוב אפילו ל”מרותקת למיטה” כי לא יכולתי לשכב. הייתי צריכה לישון במין תנוחה של כמעט ישיבה מוחלטת ועל צד שמאל בלבד, וכל מי שזה נשמע לו לא נורא שינסה פעם לישון ככה יותר מלילה רצוף… הראש שלי היה מקובע בסד צוואר כך שאפילו לשבת ליד המחשב או לקרוא היה לי מאוד קשה.
אחסוך לכן את הדרמה ואכתוב כבר עכשיו שבסוף זה התברר כמשהו שנקרא סחרחורת וסטיבולרית, שהוא לא מסוכן ולא בעייתי בשום צורה למעט חוסר הנוחות הקיצוני שהוא גורם. כ-20% מהאוכלוסיה תסבול מהדבר הזה ביום מן הימים ואין ממש מה לעשות כדי להמנע – זה פשוט קורה. מאז כבר היה לי את זה עוד פעמיים, רק שבפעמים האלו זה טופל ועבר הרבה יותר מהר.
הנקודה היא, שבמהלך שלושת השבועות ההם כשישבתי בבית במצב רוח נוראי והייתי בטוחה שיש לי איזה גידול במוח ואני תכף מתה, משהו השתנה אצלי. פתאום נפל לי איזה אסימון. החיים באמת קצרים מדי בשביל לא להנות מהם עכשיו, לעשות עכשיו מה שאני רוצה וללבוש עכשיו מה שמתחשק לי.
ומאותו הרגע יצאתי ממחנה ה”איך יש לך אומץ” ועברתי למחנה ה”מי שלא נאה לו שלא יסתכל”. אומץ צריך בשביל לעשות באנג’י, או בשביל להמר על כל כספך בבורסה, לא בשביל בגדים.
כשאנחנו בוחרות להתלבש בהתאם למה מישהו ברחוב עלול להגיד או לחשוב עלינו, אנחנו נותנות לו הרבה יותר כוח על החיים שלנו ממה שמגיע לו. ואין לזה באמת גבול, גם אם נצא לים עטופות בבורקה בטח יהיה מישהו שזה לא יראה לו. אנחנו צריכות להפנים שזה לא עניינו של אף אחד מה אנחנו לובשות, פשוט כך. רק אדם אחד צריך להיות מרוצה מהלבוש שלנו – אנחנו עצמנו.
ובסופו של דבר האנשים האלה ששופטים אותנו בגלל שאנחנו לא מתלבשות “ראוי” לטעמם הם חולפים בחיינו. אף אחד מהם לא יבוא ויגיש לך תעודת הוקרה כל פעם שאת הולכת עם בגדים חמים מדי בקיץ, ובערוב ימינו לא ניזכר בחיוך באנשים שברוב טובם לא העירו לנו הערות מגעילות.
לעומת זאת אנחנו כן עלולות למצוא את עצמנו בגיל מבוגר מתחרטות שלא הלכנו לים, שלא לבשנו שמלות קצרות כשהיה לנו חם, שלא לבשנו הדפס לבבות כי פחדנו שזה ילדותי ובאופן כללי שלא עשינו מה שבראש שלנו.
דבר נוסף שהסחרחורת הזו לימדה אותי היא להעריך את הבריאות והתפקוד של הגוף שלי.
אני קוראת על נשים ששונאות את הגוף שלהן. שממש מתעבות אותו. וזה נורא בעיני כי אנחנו לא יודעים להעריך את הגוף שלנו וכמה הוא נפלא עד שהוא כושל. בחורה מסתכלת על עצמה במראה ולא רואה שהיא נושמת, שהיא יכולה ללכת, לרוץ, לצחוק, לקפוץ, לשכב, לשבת.
שהלב שלה פועם והריאות מכניסות חמצן והקיבה מעכלת ושלפוחית השתן מנקה והכבד מסנן רעלים.
כל מה שהיא רואה זה שחיצונית הגוף שלה לא נראה לה מושלם. אבל היי, שכחנו משהו! לגוף שלנו יש תפקידים הרבה יותר חשובים מלהראות מושלם. אנחנו נותנות כל כך הרבה חשיבות לעניין החיצוני הזה שאנחנו לא שמות לב בכלל שהגוף מתפקד, שאנחנו חיות ובריאות ושלמות!
בזכות התובנה הזו שיניתי את התזונה שלי והתחלתי לעשות פעילות גופנית באופן קבוע, שזה משהו שאני ממליצה עליו לכל אדם ללא קשר למשקל או גיל. אבל שמתי לב שהרבה פעמים השנאה העצמית הנוראה הזו לא מגיעה מנשים במשקלים הגבוהים יותר כמוני, אלא דווקא מנשים במידות ביניים, שבאמת בריאותית הכל בסדר אצלן, אבל כל ההתמקדות היא בכמה קילו האלה, שבתמונה הכללית באמת לא כל כך משנים.
אז פעם הבאה שאתן רואות את עצמכן במראה וחושבות איזו מחשבה לא טובה…
נסו לחשוב קודם כמה נפלא זה ללכת.
כמה נהדר זה להיות מסוגלת לנשום עמוק.
איזה כיף זה לעבוד עם הידיים (ניסיתן פעם לעשות אפילו פעולות יומיומיות פשוטות כשיד אחת לא מתפקדת…?)
אם אתן אמהות – כמה מדהים שהגוף שלכן הביא לעולם חיים.
ותזכרו, שבסופו של דבר זה מה שחשוב בגוף שלנו. לא כמה צרות המותניים שלנו.
לסיום, הייתי רוצה להזכיר לכל הנשים המדהימות שני דברים:
ראשית, תחיו עכשיו את החיים שאתן רוצות. תעשו עכשיו מה שטוב לכן ותלבשו עכשיו את מה שאתן חולמות עליו. החיים קצרים ואין לדעת מה יקרה ועל מה תצטערו בעתיד. אל תתנו לדעות של אחרים למנוע מכן לעשות מה שמתאים לכן.
ושנית, תזכרו שהגוף שלכן הוא מכונה מדהימה, ותשתדלו לכבד ולאהוב אותו. העניין החיצוני הוא בסך הכל אלמנט אחד פצפון בתוך מערכת שלמה של דברים שהגוף שלנו עושה עבורנו בלי שבכלל נשים לב, עד שמשהו משתבש. דעו להעריך אותו עוד כשהכל טוב.
קרדיטים:
תמונת פיפה: Avital Epstein
תמונה בבר: Roy Shamayi
שאר התמונות: Uri Haelyon
מעוררת השראה מרגשת. את אישה מדהימה!!!
יש לך טעם פצצה
תודה רבה!
את כזאת נפלאה!
כל כך התחברתי לדברים שכתבת, ובעיקר לשורה התחתונה- הגוף שלנו מדהים, וזה כל כך לא מובן מאליו שאנחנו בריאות וחיות טוב, ויכולות להתלונן על דברים פעוטים כמו מראה חיצוני.
פשוט פוסט נפלא
אני חייבת לומר לך תודה. הפוסט הזה עשה לי כל כך טוב על הלב עכשיו ומילא אותי בהשראה. לפעמים זה כל כך מרגיש כמו שתיארת, שאת מסתכלת על עצמך דרך מיליון זוויות ראייה ביקורתיות מדומיינות… וצריך להזכיר לעצמנו שאנחנו מתלבשות עבור עצמנו ולא עבור אחרים. והחיים קצרים מדי בשביל לא לבטא את עצמנו… ובכלל להגיד תודה כל יום על הבריאות.
וגם, הסטייל שלך פשוט מושלם, וואו.
תודה רבה מעיין!
לקחת מהפוסט בדיוק את מה שקיוויתי :-) אנחנו אכן יותר מדי משעבדות את עצמנו לכל זוויות הראייה המדומיינות האלה. הצעד הראשון הוא להבין שהן לגמרי מדומיינות :-)
את מקסימה שופעת שמחת חיים חיוניות תובנות ועוצמה נשית.מאוד מחוברת לעצמך.נבונה ויכולה להיות השראה לנשים ובנות רבות …נראת שמחה ויפה בצבעוניות…וכול אחד אדון לעצמו ולגופו ויפה שעה אחת קודם.
תודה רבה לך! :-)
את בחורה מקסימה, הכל שופע טוב טעם והצבעוניות, נהדרת.
את מקסימה! (כתמיד:))
אני מסכימה בבסיס עם הגישה של לעשות ולחוות דברים שאנחנו רוצים כי מי יודע מתי תהיה הזדמנות.
מצד שני, אני רוצה לאתגר אותך, וזה לא נאמר כהתרסה אלא באמת כפתח לדיון- מצד אחד את אומרת לשים פס על מה שאחרים חושבים, מצד שני עובדה שאת מתלבשת בצורה עדכנית לפי צו האופנה. ואני מניחה שכאשר את רוכשת פריט חדש תרצי גם חוות דעת מהסובבים אותך (ו/או מהקוראים בבלוג)… כמובן לא רק את באופן אישי, גם אני עושה זאת, ומניחה שרובנו…
בקיצור אני טוענת שלבוש הוא גם סוג של “כרטיס כניסה” לאחווה נשית ושבתכלס רובנו לא באמת לובשות כל מה שעולה על דעתנו כאשר זה לא מקובל חברתית… מקווה שהצלחתי להבהיר עד דבריי עד הסוף.
תמיד שמחה שמאתגרים אותי ;-)
תראי, בגדול רובנו מתחילים מאיזושהי תפיסה משותפת על מה זה בכלל בגדים ולבוש. אחרת אנשים היו גם לובשים קרטונים או שקיות ניילון וזה היה נחשב סבבה :-P בתוך המרחב הזה יש הרבה מקום למשחק ולפרשנות אישית. את אומרת שאני מתלבשת בצורה עדכנית לפי צו האופנה – זה מחמיא לי אבל זה לא ממש נובע מאיזה כוונה או מחשבה אלא מהעניין שלי בתחום ומזה שאני מקבלת השראה מדברים מסביבי.
כשאני מדברת על ללבוש מה שאני רוצה ומה שעושה לי טוב אני מדברת במקרה שלי על הפער התמידי בין מה הכי “מחמיא” (שבינינו בלקסיקון של רוב הנשים היום המשמעות היא “מרזה”) לבין מה הכי אני. ובמרווח הזה אני אישית בוחרת כמעט תמיד במה שהוא יותר אני. גם אם זה אומר חצאית צמודה שקצת מבליטה את הבטן או חולצה סגורה בחזה כי אני אוהבת את הלוק עם שרשרת סטייטמנט וכולי וכולי. לפי חוקי האופנה הישנים והנוקשים הדבר שאני אמורה ללבוש רוב הזמן זה חולצות מעטפת עם ג’ינס גבוה ומחטב. בפועל לבוש כזה משעמם לי את הצורה. אז זה המקום שממנו אני אומרת – אני לובשת מה שעושה לי טוב ומה שמבטא אותי ואת האישיות שלי, ולא מה שגורם לי להראות הכי רזה.
חפרתי :-P
תודה על ההתייחסות :)
את מדהימה. איזה פוסט מעורר השראה!!! אחד הטובים שקראתי אי פעם, בחיי. אני צריכה לשנן אותו כמו מנטרה.
הלוואי שיכולתי לאמץ את הגישה שלך. אנסה לעבוד על זה.
תודה רבה לך! זה כל כך נפלא להרגיש שאני משפיעה ככה על מישהו.
הגישה הזו זה לא משהו שקורה ביום אחד, ובהתחלה צריך לעבוד על זה. תתחילי בקטן ותראי איך זה עובד :-)
היי,
ראשית, תודה רבה על התובנות וההשראה. אני קוראת חדשה בבלוג, ואוהבת מאוד את הטעם שלך. הוא נפלא!
האם אפשר לציין, כשאת מפרסמת תמונה, מאיפה הבגדים?
תודה ושבוע נפלא
היי! אם תעקבי אחרי הבלוג שלי תגלי שאני כל יום (למעט בסופ”ש) מעלה לוק יומי בו אני כותבת מהיכן הבגדים, כולל לינקים אם יש :-)
כל התמונות שבפוסט הזה לקוחות מפוסטים ישנים – אם יש משהו ספציפי שאהבת תכתבי ואשמח לענות לך מאיפה הוא.
תודה רבה, למען האמת… אהבתי את הכל. אני מזהה רק את החצאית המשובצת בשחור ולבן של טליה. אבל אקרא גם פוסטים קודמים (הנאה בפני עצמה), ואם יהיה משהו מיוחד שלא אמצא, אכתוב לך. תודה!